גזל עכו"ם

א) איתא בגמ' ב"ק (קיג.) "ר"ע אומר אין באין עליו בעקיפין (פי' על הכנעני) מפני קידוש השם, ור"ע טעמא דאיכא קידוש השם הא ליכא קידוש השם באין, וגזל כנעני מי שרי והתניא אר"ש דבר זה דרש ר"ע כשבא מזפירין מנין לגזל כנעני שהוא אסור ת"ל אחרי נמכר גאולה תהיה לו שלא ימשכנו ויצא וכו'. אלא אמר רבא לא קשיא כאן בגזילו כאן בהפקעת הלואתו." ופי' רש"י שם "בהפקעת הלואתו, שאין גזל ממש, שרי כי ליכא חילול השם." הרי שרבא בא לחלק בין גזל עכו"ם להפקעת הלואתו אליבא דר"ע, דהפקעת הלואתו אסור רק היכא דאיכא חילול השם, ואילו גזל ממש אסור בכל גווני.

ועיי"ש בתוס' (ד"ה שלא) שכתבו דאיכא תנאי דס"ל דגזל עכו"ם מותר, וכוונתם למאי דאמרינן בב"מ (קיא:) "רעך [בקרא דלא תעשוק את רעך] ולא נכרי, נכרי מאחיך נפקא [פי' מקרא דולא תעשוק עני ואביון מאחיך], חד למשרא עושקו וחד למשרא גזילו". ולכאורה היה נראה לומר שנחלקו התנאים אם גזל עכו"ם אסור מה"ת או לא, ולהך תנא בסוגיין דס"ל דגזל עכו"ם אסור היינו מה"ת.

אמנם רש"י בסנהדרין (נז. ד"ה ישראל) כתב דישראל בכותי מותר (פי' לגזול), "דלא תעשוק את רעך כתיב ולא כותי, ומדרבנן איכא למאן דאסר משום חילול השם בהגוזל בתרא." ומשמע דס"ל דלמ"ד גזל עכו"ם אסור אין זה אלא מדרבנן משום חילול השם. וכך הבין היש"ש (סי' כ) בדעתו, הובאו דבריו בש"ך חו"מ (סי' שנט ס"ק ב), וכ"כ הב"ש (אה"ע סי' כח ס"ק ה). [וע"כ צ"ל לפ"ז דהלאו ד"ולא תחללו את שם קדשי" לא מיירי אלא היכא שאדם חסיד עושה מעשה שנראה כעבירה כדאיתא ביומא (פו.) משא"כ כשסתם בן אדם אינו מתנהג כראוי דאין זה אלא איסור דרבנן, א"נ י"ל דליכא חילול השם דאורייתא אלא בפני ישראל ולא בפני עכו"ם.] וצ"ע דלכאורה דברי רש"י סותרין לכל דברי הגמ' בסוגיין, דהא מבואר כאן דלמ"ד גזל עכו"ם אסור היינו אף היכא דליכא חילול השם, ורק לגבי הפקעת הלואתו יש לחלק בין היכא דאיכא להיכא דליכא חילול השם, וכ"כ רש"י בעצמו בסוגיין.

ובתשו' חוט המשולש (סי' יד) הביא תשו' מהג"ר יו"ט ליפמאן שרצה ליישב דברי רש"י עפ"י מש"כ בחי' הר"ן לסנהדרין שם (ד"ה כותי) דפליגי תנאי בב"ק אי גזל עכו"ם אסור או מותר "ומיהו מדרבנן אסור מפני חילול השם וכדאיתא התם". כלומר, דאף למ"ד גזל עכו"ם מותר היינו מה"ת אבל מדרבנן אסור משום חילול השם. והק' שם בחוט המשולש דהיאך מוכח מדברי הגמ' דאף מ"ד גזל עכו"ם מותר מודה דעכ"פ מדרבנן אסור משום חילול השם. ותי' שהר"ן למד כן ממאי דמבואר בגמ' דאע"ג דהפקעת הלואתו מותר מ"מ אסור במקום חילול השם, ועוד דקאמר ר' פנחס בין יאיר דבמקום חילול השם אף אבידת עכו"ם אסורה. ומזה יש ללמוד לגזל עכו"ם למ"ד גזל עכו"ם מותר מה"ת.

ועפי"ז יש ליישב גם דברי רש"י בסנהדרין, דאולי לעולם לא קאי למ"ד גזל עכו"ם אסור, אלא כוונתו דאף למ"ד גזל עכו"ם מותר היינו מה"ת אבל מדרבנן עדיין אסור משום חילול השם (פי' היכא דאיכא חילול השם), דלא גרע מאבידת עכו"ם והפקעת הלואתו היכא דאיכא חילול השם. והוא ממש כמש"כ הר"ן דאף למ"ד גזל עכו"ם מותר מ"מ אסור מדרבנן משום חילול השם. ומש"כ ד"איכא למאן דאסר" כוונתו לר"ע, דאילו ר' ישמעאל לא חש לחילול השם כלל בהפקעת הלואת העכו"ם, ומסתבר דה"ה נמי בגזל עכו"ם למ"ד גזל עכו"ם מותר. ומעתה לק"מ ממש"כ רש"י בסוגיין, דהכא פי' למ"ד גזל עכו"ם אסור, ולדידיה שפיר יש לחלק בין גזל עכו"ם להפקעת הלואתו, דגזל עכו"ם אסור אף היכא דליכא חילול השם.


ב) אולם כבר העיר הב"ש שם דמדברי התוס' בסוגיין (ד"ה הכי) מבואר דס"ל דאף למ"ד גזל עכו"ם אסור, כל עיקר האיסור אינו אלא משום חילול השם [עיי"ש שהבין הב"ש דלדעת התוס' אינו אסור אלא מדרבנן], ואדרבה למ"ד גזל עכו"ם מותר ליכא איסור כלל אפי' מדרבנן גם היכא דאיכא חילול השם. וא"כ הדרה קושיא לדוכתה דהיאך חילקה הגמ' בין גזל עכו"ם להפקעת הלואתו, הרי גם גזל עכו"ם אינו אסור אלא משום חילול השם.

וכתב הנצי"ב במרומי שדה לסוגיין (במכתב לבנו הגר"ח ברלין) דס"ל להתוס' דאף למ"ד גזל עכו"ם אסור י"ל דלעולם כל לקיחת ממון עכו"ם – גזילו אבידתו טעותו והפקעת הלואתו – הכל אסור משום חילול השם. אלא דסתם גזילה יש בה חילול השם, ולכן אסרתה התורה (או החכמים) בכל גווני, ואילו סתם אבידתו וטעותו לית בהו משום חילול השם, וכן הפקעתו הלואתו די"ל אישתמוטי הוא דקמשתמיט משום דאין לו, ומש"ה אינן אסורין אלא במקום חשש חילול השם. ומאי דפריך בגמ' אר"ע וכי גזל עכו"ם אסור רק משום חילול השם, הכוונה היא דר"ע דריש מקרא ד"אחרי נמכר" דגזל עכו"ם אסור ולא הזכיר דאסור רק במקום חילול השם, וא"כ אמאי קאמר לעיל דאסור לבוא בעקיפין על הגוי רק מפני קידוש השם, ומשני דלעולם אף גזל עכו"ם אסור משום חילול השם, אלא דהואיל וסתם גזל יש בו משום חילול השם לפיכך אסרה הכתוב סתם בכל גווני משא"כ בהפקעת הלואתו.

ומעין זה י"ל לדעת רש"י בסנהדרין, דלעולם רש"י קאי למ"ד גזל עכו"ם אסור, ודעתו דכל הך איסור אינו אלא מדרבנן משום חילול השם, אלא שאסרו חכמים בלא פלוג הואיל ובדרך כלל יש בגזל משום חילול השם. וכך אפשר לפרש גם בדעת התוס' בסוגיין (לפי הבנת הב"ש). ולפ"ז צ"ל דהך קרא ד"אחרי נמכר" אינו אלא אסמכתא בעלמא, דהא אף למ"ד גזל עכו"ם אסור אינו אלא מדרבנן. ולפי הבנת הנצי"ב בדעת התוס' י"ל דלעולם היא דרשה גמורה, ומאי דהוצרך ר"ע לדרשה ההוא, ולא סגי ליה בקרא דלא תגזול היינו משום דאף אם גזל עכו"ם אסור מה"ת, מ"מ אינו נכלל באיסור לא תגזול הנאמר לגבי ישראל, אלא עיקרו משום חילול השם. ושוב מצאתי שהמהרש"ל ביש"ש שם העלה ב' פירושים הנ"ל בביאור הך קרא.

ועי' בתוס' לב"מ (פז: ד"ה אלא) שהק' למ"ד גזל עכו"ם מותר מאי עביד ליה לקרא ד"אחרי נמכר גאולה תהיה לו" ו"וחשב עם קונהו", ותי' דלגבי עבד עברי דאיכא חילול השם אסור לבוא עליו בעקיפין אע"ג דבעלמא גזל עכו"ם מותר. וכ"כ התוס' בבכורות (יג: ד"ה כמ"ד). אמנם מדברי התוס' בסוגיין (ד"ה הכי) משמע דלמ"ד גזל עכו"ם מותר אין איסור אף היכא דאיכא חילול השם כמבואר בגמ' במעשה דרב אשי. וא"כ הדרה קושיא לדוכתה דמאי עביד ליה לקרא ד"אחרי נמכר וגו'".

וי"ל שהתוס' אזלי לשיטתייהו דס"ל דאף למ"ד גזל עכו"ם אסור אין זה אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא, ולכן למ"ד גזל עכו"ם מותר לא צריך לדרוש כלום מהך קרא. אמנם התוס' לעיל (ד"ה שלא) תי' באופן אחר דלמ"ד גזל עכו"ם מותר מוקמי לה להאי קרא לדרשה אחריתי. הרי משמע שהבינו התוס' דלמ"ד גזל עכו"ם אסור היינו מה"ת (ודלא כהב"ש). [ובחי' הר"ן לסנהדרין (נז.) תי' באופן אחר דלמ"ד גזל עכו"ם מותר היינו מקרא ד"עמד וימודד ארץ וגו'" שהקב"ה התיר ממונם לאחר שראה שלא קיימו ז' מצוות בני נח.] עכ"פ מעיקר קושית התוס' בב"מ מבואר דס"ל דלמ"ד גזל עכו"ם אסור היינו מה"ת, ומתירוצם מבואר דס"ל דאין האיסור משום חילול השם, דא"כ מאי איכא בין מ"ד אסור למ"ד מותר.